"אני רחל מנדלוביץ שליחה למען הדמוקרטיה. לוחמת צדק, מפקחת על טוהר הבחירות".
מימי לא עבדתי בקלפי והשנה בגיל 46 החלטתי שאני נרתמת למשימה. ברור היה לי כי יום העבודה יהיה ארוך, מתיש, ומאתגר. אך לא חשבתי כי התסכול ינצח את האיפוק ואת יכולת ההכלה. כך בשעה 2.30 בלילה או בבוקר, תלוי מאיפה מסתכלים על השעון, מצאתי את עצמי באצטדיון נתניה מתפוצצת על העולם, או ליתר דיוק על סדרנית מנהלת אחת, שחוץ מלהציע מים לא ממש ניהלה את הסיטואציה. טוב… אולי גם היא היתה שם בתפקיד משש וחצי בבוקר.
בדרך להיות מפקחת טוהר בחירות
תחילתו של המסע לתפקיד המיוחל החל באימייל שקיבלתי שהזמין אותי להירשם כמועמדת לתפקיד מפקח/ת טוהר בחירות. וכך תוך כדי דיונים פנימיים מצאתי את עצמי שולחת את פרטי לכנסת ישראל. מפה לשם, הדרכה מקוונת, מבחן מקוון. עברתי. הידד! ההתרגשות מתחילה להתהוות.
אימייל קצר נוסף הופיע לו באינבוקס שלי מזמין אותי ועוד 136 מכותבים בעותק גלוי (cc) ולא בעותק מוסתר (bcc) לראיון וירטואלי לתפקיד המיועד. השעה נקבעה, הלינק נשלח. השעה הגיעה, מתחברת. ממתינה. ממתינה. ממתינה. ממתינה לראיון בזום חצי שעה. מתקשרת למטה ומעדכנת במצבי, היי הופ – אני בראיון מקוון חצי שעה אחרי מועד ההתחלה. לא מתרגשת יותר מידי מהעיכוב. הרי גם בראיון פרונטאלי יכול להיות עיכוב בשעת תחילת המפגש.
אימייל נוסף, התקבלת! השלב הבא – הדרכה פרונטאלית. לא יודעת אם התעייפתם, אבל אני מלאת מרץ, בוחרת מועד להדרכה (אשר הוזז מגלל נסיבות הקורונה, בידוד וכו'…) אבל בסופו של דבר מגיעה להדרכה, יושבת, מקשיבה, נבחנת, עוברת. הידד!
ממתינה לשיבוץ. ממתינה לשיבוץ.
136 חברי לאימייל המשותף שנשלח בתפוצת כל העולם, בהתכתבות שאינה פוסקת על שאלות שקשורות לשיבוץ שלהם. אנחנו 4 ימים לפני בחירות עדיין לא יודעים מה קורה. אני מבינה, מכילה, מגלה אמפתיה, הרי יש עומס מטורף זה רק הגיוני.
מוצאי שבת בעשר בלילה טלפון מצלצל. עונה.
היא: "רחל?"
אני: כן.
היא: "מדברים מועדת הבחירות, בטח חיכית לטלפון הזה…".
אני: כן, רק לא בעשר בלילה במוצאי שבת".
היא: "אני לא שומעת (בצעקה), אני לא שומעת (בצעקה), אני לא שומעת… טוב שיבצנו אותך בטירה".
אני: "אני מעדיפה שיבוץ קרוב לבית, לא מתאים לי טירה".
היא: "אני לא שומעת…אני לא שומעת".
בואו נעשה רגע הפסקה והבהרה. ראשית, אין לי שום דבר נגד המגזר הערבי. באופן אישי לא מעוניינת להסתובב באזור שאני לא מכירה בשעות מאוחרות של הלילה, ככה פחדנית. אם זה היה ביום בשעות סבירות הייתי שוקלת, אך בידיעה שאני אמורה להיות בקלפי עד אחרי חצות, לא קסם. וכך מפה לשם השיחה התנהלה בעיקר כשהיא צועקת: "אני לא שומעת", ומנתקת מיד אחרי שהיא אומרת: "כותבת שאת לא מעוניינת בשיבוץ במגזר הערבי".
ביום ראשון, יומיים לפני הבחירות, תכתובת האימיילים של החברים למסע הציגה מצב דומה לשלי, ואי סדרים כאלו ואחרים מול מערכת שלמה של בחירות שמנסה לעשות סדר באי סדר. אני מכילה וממתינה לטלפון שיודיע לי היכן אני משובצת.
בשני בבוקר אני מבינה כי אם אני לא אעשה משהו אז שום דבר לא יעשה. אני נוסעת למרכז של הועדה ונתקלת במאבטח מאוד לא נחמד שגורם לי לתהות על הנושא של שירות לקוחות ואדיבות אבל לא מתרגזת… מכילה. עולה במעלית, נתקלת במאבטח נחמד שמתקן את פעולותיו של המאבטח הראשון. ממתינה. ממתינה. ממתינה. לפתע מגיעה מלאכית, שעוזרת לי בכל דרך אפשרית, משבצת אותי, מחייכת ונותנת לי כתב מינוי. ומזכירה לי בעיקר כמה חשובה התקשורת הבינאישית הנעימה וכשיש מולך מישהו שמוכן לסייע ולעזור הכל נהיה קל ופתיר. שכחתי שעד כה הכלתי כל מיני אי סדרים, אבל היי, למען הדמוקרטיה – לא נסבול?
כתב מינוי ביד, יוצאת לדרכי. יוצרת קשר עם ראש הצוות, שהיה אור במסע וממתינה למחר – היום הגורלי, יום הבחירות.
יום הבחירות -23 במרץ 2021
ככה מתעוררת בחמש וחצי בבוקר, מקלחת, כריכים, קפה, מעירה אותו, מקפיץ אותי. מגיעים למקום והופ… אין קלפי.
לא נורא, קורה, כל הקבוצה נעה ממרחב למרחב מנסה להתמקם. שואלים – פה? תשובה – לא! פה? לא! מנסים לפתור את העניין, מחייכים, תחילת היום. מכילים למען הדמוקרטיה. אז מה גם האפליקציה לא עובדת, הבוחרים זועמים כי הקלפי נפתחה קצת אחרי השעה שמונה. נו מה… קורה… קצת הבנה. אז הבנו, כולנו. בעלי התפקיד, ראשי הצוותים, הסדרנים, הבוחרים הכועסים. הבנו, וקבלנו- כי מה אפשר לעשות?
ועשינו, כל הצוות, הכל עם חיוך, ברכות יום טוב וחג שמח. דוחים את ההפסקות, עוזרים לבוחרים, ולא קיטרנו על הבוקר שהיה, או האוכל שאין, או הטכנולוגיה שלא מתפקדת, או כל דבר אחר. עשינו מה שצריך לעשות למען הבחירות המייצגות את הדמוקרטיה!
הכל עובד לפי ההנחיות, סוגרים קלפי, סופרים קולות, משפדים, שקיות, מזוודה מנעולים. הופ אחרי חצות, העיניים כבדות, הגוף מותש. אבל עוד מעט נגמר. נוסעים לועדה המרכזית להחזיר את הציוד ואת קולות המצביעים.
עכשיו אם הגעתם עד לפה שאלה לי אליכם…. נכון בחרתי לקחת חלק ביום העמוס, בידיעה שזה יהיה לא פשוט. בחרתי לקחת חלק בבחירות גם מהצד השני של השולחן הפעם. הרגשתי סוג של קסם שהעפיל על אי הסדרים, חוסר ההיערכות והברדק – אבל היי, זו באמת מערכת מפלצתית, שמעורבים בה כל כך הרבה גורמים. מבינה, מכילה, ושואלת – איך? הכיצד בשנת 2021 אחרי כל כך הרבה מערכות של בחירות, לא למדנו ליעל את התהליך? לא למדנו להתייחס טוב יותר לאנשים שתורמים מזמנם, חלק בהתנדבות מלאה, חלק בשכר (שאינו פרופורציונאלי כלל לדרישות). ובעיקר מדוע מתייחסים לאותם אנשים כמובן מאליו בלי אמירת תודה. בלי סליחה על תורי הענק? בלי הבנה והכלה הדדית?
למה לא מסבירים מראש את תהליך הקליטה הצפוי החל מחצות הלילה ולכל המגיעים בשעות השונות. תורי ענק, העברה של הנציגים מתור לתור, סדרנים שדוחפים ומתלוצצים על התור שעוד נותר לעמוד בו. ואז ככה ממש לפני שראיתי שזה נגמר ששולחים אותנו לשולחן בו הדברים נאספים – כי היינו ראשונות בתור. לא ברור לי איך, נשלחנו לתור נוסף ומראשונות הפכנו לאחרונות. וככה בשתיים בלילה, נגמר האוויר, הכוח והיכולת להכיל. אני נגשת לסדרנית נסערת, כשמראשונה הפכתי לאחרונה, ואין לי כוחות יותר להמתנה הזו. מניחה כמו כולם… שהמתינו בסבלנות, שוב ושוב. בעוד תור, ובעוד תור ובעוד תור.
ככה בשעה 2.30 בלילה, עם כל הכלים שיש לי להתנהל במצבים מאתגרים, איבדתי את זה. בסוג של נימוס, נימוס עצבני! מתנשא! וכועס!
זה לא עזר, לא הקשיבו לזעקתי וחזרתי כמו טטלה לתור. עייפה, כועסת, פגועה ובעיקר מאוכזבת.
לפחות תגידו תודה למותשים, שנגמר להם הכוח להכיל, תסייעו למי שמבקש עזרה, למי ש"צועק". זה לא היה עניין של "לעקוף" את התור. זה היה עניין של יחס, סדר, ארגון, והתייחסות לאזרחים הרבים שנרתמו לתפקיד מאתגר בלי להבין שיסחטו את המיץ ככה טוב טוב עד הסוף, לפחות את שלי. מה קרה, תתחשבו, קצת… למען הדמוקרטיה!
אפילוג
5 דברים שברצוני לשתף ולהבהיר:
- להיות מנומס.ת זה לא אומר להיות פראייר.ית – יש המתבלבלים וחושבים שבגלל שאני עוסקת בנימוסים ובנוסף אני אישה, אני לא יכולה להתעצבן או לכעוס או להעיר/להאיר כשעוקפים אותי בתור למשל. ובכן תפיסה מוטעית זו נפוצה בקרב נשים וגברים כאחד. אני יודעת להתעצבן, להגיד את דעתי ולעמוד על שלי יופי-יופי. אההה כן… ויודעת להיות גם מנומסת.
- החשיבות של להיות אקזמפלר – בבחירות שהתקיימו ב 23 במרץ 2021 חל איסור לצלם בקלפיות. אם כך שואלת אני מדוע חלק מהאוכלוסייה הפר דרישה זו. למשל פוליטיקאים, מנהיגים, ראשי ערים ומועצות, שחקנים. הרי אם להם מותר למה לאזרח הבוחר הרגיל אסור? תחליטו אם אסור אז אסור. ואתם פוליטיקאים ומובילי דעה טהורים החלו לשמש דוגמה החל מהדברים הקטנים.
- ארגון, סדר, יושרה, שקיפות, הם הכרחיים כדי ליצור מערכת שעובדת טוב וסביבת עבודה נעימה. בטח בארגונים גדולים. שתפו את העובדים מה מצופה מהם, מה התנאים. זה רק הוגן.
- מוסר ומשמעת עצמית – מתקשר לסעיף 2 ו 3, אם לא רואים אתכם כי אתם בלתי נראים, נגיד מאחורי הפרגוד, זה לא אומר שמותר לכם לעבור על החוק… הפרגוד יכול לשמש כמטאפורה לחיים.
- ובהקשר של סעיף 4 כאשר יש אי סדרים במקום הכי גבוה במדינה, חוסר יציבות מתמשך, איך אפשר לצפות שיהיה אחרת כשיורדים במדרגות ה – civilite, מהמנהיגים לאזרחים. אולי צריך לקחת את העניין המוסרי לידיים, את האחריות האישית להתנהג באדיבות זה לזה, לאהוב את רעך ולהרחיב את עצמך למענו. אנחנו אחד.ת למען האחר.ת
ובנימה אופטימית זו אסיים בזה שאני שוקלת לרוץ לפוליטיקה, פתק בִּי. לא התכוונתי לביבי, שלא תתבלבלו חס ושלום. התכוונתי לבִּיהֵיְיבְ (Behave). אני אכניס קצת סדר, כללי התנהגות, ערכים, חינוך לאדיבות והכלה. נתראה בבחירות הבאות. למען הדמוקרטיה!
