לרקוד את שפת המניפה
תנועה יכולה להעביר מסר בלי מילים, דרך ריקוד, דרך סימן בסוד. מניפה עושה בדיוק אותו דבר.
עדויות מההיסטוריה מעידות כי המניפה, נוצרה ככלי פשוט אשר במקור נוצר לקירור ולהסעת אוויר ולסילוק חרקים. בזמנים העתיקים למניפה היו שני שימושים, כסמל למעמד חברתי וכקישוט או פריט לבוש.
כשבוחנים את ההיסטוריה של המניפה ניתן לראות כי המניפות העתיקות ביותר הגיעו מהתרבות המצרית, כאשר משרתים תפעלו אותן. באמריקה, תרבויות שונות השתמשו במניפות העשויות מנוצות , והיו לכך הקשרים דתיים. כך גם היוונים והרומיים. במזרח בתרבות היפנית והסינית, המניפות היוו חלק מסמלי המעמד החברתי. סין, הנקראת גם "ממלכת המניפות" מכרה את מניפותיה ליפן, אירופה ואמריקה. אולם המניפה המתקפלת הומצאה ביפן במאה השישית והובאה לסין במאה התשיעית. תפעול המניפה הפך במזרח הרחוק לאומנות נשית מוערכת. מניפות שימשו אף כנשק, בתקופת הסמוראים ונקראו מניפת הברזל. כמה פשוטה, המניפה, אך עם זאת כל כך מורכבת, מעניינת ושימושית.
כמו הרבה תגליות אחרות, גם המניפה הגיעה לאירופה במאה ה 15, על ידי סוחרים פורטוגזים, מהמזרח. מהר מאוד הן הפכו לפופולריות בחצרות המלכות באנגליה ובספרד. במאה ה17 הגיע המניפה המתקפלת מסין, והחל מהמאה ה-18 ולפאתי המאה ה – 20, השתמשו נשים אופנתיות במניפה בהעברת מסרים סודיים בין גבר לאישה.
נשים היו מוגבלות בשל החוקים הנוקשים של החברה, לא היה להן את החופש להביע את אשר על ליבן, ובטח שלא יכלו לפלרטט עם גברים בפומבי. כתוצאה מכך פותחה שפה סודית אשר התבססה על שימוש במניפה בכל מיני דרכים. כאשר כל תנועת יד, נפנוף או אחיזה העביר מסר שונה, מסר ברור בין אישה לגבר, דו שיח ללא מילים. מניפה מוחזקת ליד הלב, העידה כי הגבר זכה באהבתה של האישה.
נפנוף איטי של המניפה העיד כי האישה נשואה, הרמת המניפה ביד ימין לפני הפנים סימן לגבר לעקוב אחרי האישה. שפה זו היתה המבוא לעולם סודי ואסור של עניין, שעמום ותשוקה. המניפה מהר מאוד עברה מרחבת החיים לרחבת הריקוד, והרי זה כל כך טבעי שכן כל נפנוף, כל סגירה ופתיחה, כל תנועה היא ריקוד בין אם הוא בחברה או במלחמה. ריקוד המניפה, שפה בינלאומית המשדרת מיניות, יופי ועדינות, עוצמה ודרמה ובעיקר ריקוד הדורש להפעיל את מיומנוית הדמיון. ישנן מספר מדינות אשר מאופיינות יותר בשימוש של מניפה תוך כדי ריקוד: ריקוד המניפה הקוריאני- החל לפני אלפי שנים, כריקוד שאמני טקסי, ואף הוצג בחצרות המלוכה. הריקוד התגלגל לאחד הריקודים היפים יותר של תרבות זו. לרוב הריקוד מבוצע על ידי קבוצה של נשים, במהלך חגיגות, הרקדניות המיומנויות יוצרות ביחד דמויות באמצעות המניפות הצבעוניות והפרחוניות , פרחים, פרפרים וגלים. ביפן – ריקוד המניפה הינו ריקוד איטי, התנועות מכוונות, מתוכננות ומוחזקות. הרקדנית, בין אם רוקדת לבדה או בקבוצה, תספר סיפור באמצעות המניפה.
הגיישות ביפן, נדרשו ללמוד את אומנות ריקוד המניפה בכדי להגיע לשלמות כאישה. ריקוד הפלמנקו הספרדי – ניתן לראות את השימוש הדרמטי והעוצמתי של המניפה. המניפה עשויה בדרך כלל מעץ ומבד, בצבע אחיד וללא ציורים, לרוב מניפת הפלמנקו תהיה גדולה יותר ממניפה המשמשת להסעת אויר. השימוש במניפה תוך כדי ריקוד זה מצריך ידע ותרגול רב, כמו שפת המניפה הסודית. בתרבות היופיק – השוכנת באלסקה המערבית, הריקוד הינו פעילות פופולרית מאוד ומאופיינת בשימוש במניפת נוצות. הנשים משתמשות במניפות שזורות העשויות מנוצות וצמחים, והגברים משתמשים במניפות העשויות מעץ ונוצות. דרך הריקוד מספרים הרקדנים על חוויות הציד שלהם, מסעות דיג, על חלומות. במערב – המניפה שימשה הרבה פעמים לריקודים חושניים יותר, רקדניות כיסו את גופן במניפות ענק אשר היו עשויות מנוצות, והשאירו מעט מאוד לנראות והרבה מאוד לדמיון. סאלי רנד, שחקנית ורקדנית מפורסמת בשנות 1920 -1930, אשר פורסמה בזכות ריקוד המניפה.
המניפה בימינו נשארה בעולם הריקוד, ובעולם של הסעת האויר ואף סילוק חרקים למיניהם. אך השפה הסודית של המניפה נעלמה לפני כמאה שנים. ישנם היסטוריונים הטוענים כי שפת המניפה לא היתה קיימת מעולם, ואלו הטוענים כי שפה זו עברה במשך שנים מאישה לאישה עד אשר נעלמה לה. אני בוחרת להאמין כי שפת המניפה היתה וחלפה, ועדיין מרחפת , בחיי היומיום ובוודאי בחיי הריקוד.
