זוגיות – רגעי פריחה זה קורה אחרי ארוחת הערב, אחרי שהילדים נרדמים, ממש לפני שמסיימים את היום, בדיוק אז מתארגנים ליציאה. באופן קבוע, בימי ראשון, נכנסים זוג אחר זוג לסטודיו, עם חיוך, שמעיד על זה שהם ניצחו את הטלויזיה, ולא ויתרו לספה שרק חיכתה לשאוב אותם לתוכה כל היום, כעת היא עומדת גלמודה בסלון. אבל הם, חיכו כל השבוע והתגעגעו, לשיעור, למוזיקה, לתנועה, לביחד. יש קסם שעוטף זוג שרוקד, יש זהרורים כאלה, שמסתובבים מעל ראשיהם של הרוקדים, שגורם להם לפרוח. הרגש, הנגיעה, ההקשבה, הצחוק. אני מתבוננת מהצד, מנחה, מלווה, מחייכת, נהנית מהזוגות, הנוגעים זה בזו כמו שני פרחים  באגרטל. הרי זוגיות היא כמו פרח, וכשהיא פורחת היא יפה, אין ספק. זוגיות צבעונית לעיתים קוצנית, מתנדנדת אם יש רוח אך אם השורשים חזקים היא תישאר  מחוברת איתנה. בזוגיות הכבוד לבני הזוג שלנו  חשוב כל כך, נתייחס לבן/בת הזוג בדיוק כפי שהיינו רוצים שייתיחסו אלינו. התנועה, התנועה החיונית לחיים, הריקוד המהווה את החיבור בין בני הזוג, בין הפרחים הנעים בקצב החיים, בהתאמה, בניסיון לשמר את היופי. כמה חשוב לכבד בריקוד, במגע בתחושה ברגע האינטימי הזה בין השניים. כמה חשוב להשקות זה את זו, הרי זו המתנה הטובה ביותר שאנו יכולים להעניק אחד לשני. לשמור על קודי ההתנהגות שכל כך קדושים ומוכרים לנו כדי שנמשיך לפרוח כדי שנמשיך לאהוב כדי שנמשיך לרקוד,  ושנשאיר את הספה והטלויזיה לזוגיות משלהם....

לרקוד את שפת המניפה תנועה יכולה להעביר מסר בלי מילים,  דרך ריקוד, דרך סימן בסוד. מניפה עושה בדיוק אותו דבר. עדויות מההיסטוריה מעידות כי המניפה, נוצרה ככלי פשוט אשר במקור נוצר לקירור ולהסעת אוויר ולסילוק חרקים.  בזמנים העתיקים למניפה היו שני שימושים, כסמל למעמד חברתי וכקישוט או פריט לבוש. כשבוחנים את  ההיסטוריה של המניפה ניתן לראות כי המניפות העתיקות ביותר הגיעו מהתרבות המצרית, כאשר משרתים תפעלו אותן. באמריקה, תרבויות שונות השתמשו במניפות העשויות מנוצות , והיו לכך הקשרים דתיים. כך גם היוונים והרומיים. במזרח בתרבות היפנית והסינית, המניפות היוו חלק מסמלי המעמד החברתי. סין, הנקראת גם "ממלכת  המניפות"  מכרה את מניפותיה ליפן, אירופה ואמריקה. אולם המניפה המתקפלת הומצאה ביפן במאה השישית והובאה לסין במאה התשיעית.  תפעול המניפה הפך במזרח הרחוק לאומנות נשית מוערכת. מניפות שימשו אף כנשק, בתקופת הסמוראים ונקראו מניפת הברזל.  כמה פשוטה, המניפה,  אך עם זאת כל כך מורכבת, מעניינת ושימושית. כמו הרבה תגליות אחרות, גם המניפה הגיעה לאירופה במאה ה 15,  על ידי סוחרים פורטוגזים, מהמזרח. מהר מאוד הן הפכו לפופולריות בחצרות המלכות באנגליה ובספרד.  במאה ה17 הגיע המניפה המתקפלת מסין, והחל מהמאה ה-18 ולפאתי המאה ה – 20,  השתמשו נשים אופנתיות במניפה בהעברת מסרים סודיים בין גבר לאישה. נשים היו מוגבלות בשל החוקים הנוקשים של החברה, לא היה להן את החופש להביע את אשר על ליבן, ובטח שלא יכלו לפלרטט עם גברים בפומבי. כתוצאה מכך פותחה שפה סודית אשר התבססה על שימוש במניפה בכל מיני דרכים. כאשר כל תנועת יד, נפנוף או אחיזה העביר מסר שונה, מסר ברור בין אישה לגבר, דו שיח ללא מילים. מניפה מוחזקת ליד הלב, העידה כי הגבר זכה באהבתה של האישה. נפנוף איטי של המניפה העיד כי האישה נשואה, הרמת המניפה ביד ימין לפני הפנים סימן לגבר לעקוב אחרי האישה. שפה זו היתה המבוא לעולם סודי ואסור של עניין, שעמום ותשוקה. המניפה מהר מאוד עברה מרחבת החיים לרחבת הריקוד, והרי זה כל כך טבעי שכן כל נפנוף, כל סגירה ופתיחה, כל תנועה היא ריקוד בין אם הוא בחברה או במלחמה. ריקוד המניפה, שפה בינלאומית המשדרת מיניות, יופי ועדינות, עוצמה ודרמה ובעיקר ריקוד הדורש להפעיל את מיומנוית הדמיון. ישנן מספר מדינות אשר מאופיינות יותר בשימוש של מניפה תוך כדי ריקוד:   ריקוד המניפה הקוריאני-  החל לפני אלפי שנים, כריקוד שאמני טקסי, ואף הוצג בחצרות המלוכה. הריקוד התגלגל לאחד הריקודים  היפים יותר של תרבות זו. לרוב הריקוד מבוצע על ידי קבוצה של נשים, במהלך חגיגות, הרקדניות המיומנויות יוצרות ביחד דמויות באמצעות המניפות הצבעוניות והפרחוניות , פרחים, פרפרים וגלים.   ביפן  – ריקוד המניפה הינו ריקוד איטי, התנועות מכוונות, מתוכננות ומוחזקות. הרקדנית, בין אם רוקדת לבדה או בקבוצה, תספר סיפור באמצעות המניפה. הגיישות ביפן, נדרשו ללמוד את אומנות ריקוד המניפה בכדי להגיע לשלמות כאישה.   ריקוד הפלמנקו הספרדי – ניתן לראות את השימוש הדרמטי והעוצמתי של המניפה. המניפה עשויה בדרך כלל מעץ ומבד, בצבע אחיד וללא ציורים,...

 רוקדים אל ערב הפרום ואוו….  י"ב, שנה אחרונה לתיכון, התרגשות, בגרויות אחרונות, לפני צבא…. לפני ה – PROM!!!! הגענו לאירוע המיוחד, נשף סיום בית ספר תיכון, בו כל אחד רוצה להרשים את בן/ בת זוגו וכמובן את המשפחה והחברים. רוצים להתרענן, להתעצם, להסתגנן, לבלוט? רוצים להיות נעימים לבן/ בת הזוג? רוצים ליצור את אפקט ה "וואוו". ישנה חשיבות רבה לכללי התנהגות נכונים הנהוגים בערב הפרום. הגעה לאירוע החברתי כאשר הנכם מוכנים לנשף, לאירוע המסיים את תקופת הבגרות ופותח את תקופת העצמאות יבטיח לכם הנאה גדולה יותר והצלחה בערב הקסום.  אז איך מתכוננים? לימוד ריקודים הסלוניים, מתחילים להכין את הגוף, שפת הגוף שלנו משדרת את תדמיתנו. חשוב לשדר תדמית חיובית עם ביטחון עצמי, נוכחות ונראות . ריקוד מאפשר תרגול ורכישת ידע במיומניות חברתיות החיוניות לחיי היום יום באופן חווייתי. החל מכיצד להכנס לחדר, יצירת קשר עין עם אנשים שונים, לברך זה את זה בנימוס ובכבוד וללחוץ ידיים.  לקראת נשף הפרום הערב המרגש ביותר בשנה, מתקדמים בצעדי הריקוד, ולומדים כיצד להרגיש נוח בסיטואציות חברתיות שונות. רכישת ארגז כלים נפלא לחיים לשימוש תמידי. אז מה לומדים? מה לובשים – לבוש מכובד  והולם. עקבים – לדעת לרקוד וללכת על עקבים. הובלה –  לדעת להוביל את בת הזוג שלי לריקוד אך לפני כן להוביל אותה לרחבה. נימוסי שולחן בבית ובמסעדה. לנהל שיחות עם חברים. החלפת הזוגות בריקוד תוך כדי הלמידה, מונעת מצב של אי נוחות עם בן זוג מסויים, ריקוד עם מספר פרטנרים, משפר את יכולת הריקוד והנוורקינג של הלומדים. כולנו אוהבים להיות סביב אנשים נעימים, הנימוסים מאפשרים לסובבים אותנו להרגיש נינוחים  ושמחים בזכות היותינו שם.     כולנו רוצות להיות בדייט בו בן הזוג ייתיחס אלינו כאל נסיכה, ובטח רוצים להיות אותו בחור שמשאיר רושם ראשוני חיובי ויודע להתנהג כמר מושלם. הזמנים אומנם השתנו, אולם החוקים הבסיסיים של נחמדות, נועם ונוהגים חברתיים נשארו, רוקדים נימוסים, והנימוסים רוקדים את ההצלחה....

מסיבות תה, ריקודים וואלס, מסין ועד אירופה. הכול התחיל אי שם בסין כ- 2,700 שנים לפני הספירה, כאשר הקיסר שן נונן, יצא עם אנשי ממלכתו לסיור ברחבי הממלכה. הוא עצר יחד עם מלוויו בצד הדרך בכדי לנוח ולשתות מעט מים. הרתחת המים, הייתה כמובן הכרחית מטעמי היגיינה. מספרים כי בעוד המים רתחו, נפלו לתוך המים עלים יבשים והפכו את צבע המים לחומים. כאשר טעם הקיסר מהמים, הוא גילה טעם מעניין ומרענן. לפי האגדה, בדיוק שם נולד התה, המכונה בסינית  CHA.   מהר מאוד התפשט התה בסין. והגיע גם ליפן על ידי נזירים בודהיסטיים . תחילה השימוש בטקסי התה היה סביב טקסי  דת, ולכן גם היו הנזירים אלו שהפיצו את המנהג. אולם מהר מאוד שתיית התה הפכה מקובלת בקרב כלל האוכלוסייה. הנושא החשוב ביותר בטקס היה כי הוא ייערך בנימוס, בנועם ובאופן מושלם. התה הגיע לאירופה  על ידי הכמרים המיסיונרים  מכיוון שהמשלוח של התה היה יקר, יכלו להינות ממנו בעיקר עשירי אירופה. "Afternoon Tea" החל ככל הנראה, במאה ה 17 בצרפת. 22 שנה אחרי שצבר פופולאריות בצרפת, הגיע התה לאנגליה.  גם שם נתנו העשירים את חותמם. תה וריקודים הואלס – תקופתה של "המלכה הרוקדת הראשונה", המלכה אליזבת  ה I, אשר אהבה גברים ומאוד אהבה לרקוד. היא היללה את ריקוד ה Volta , אשר היה תחילתו של ריקוד הואלס. המלכה נתנה את אישורה לסחור בתבלינים אשר הגיעו בספינות מהמזרח, וכך גם הגיע התה לאנגליה. התקופה הויקטוריאנית פורצת את הדרך למסיבות התה המלוות בריקודים –  סוף המאה ה 18 ובמהלך המאה ה19, בתקופתה של המלכה ויקטוריה, הפכו מסיבות התה, לפופולאריות ביותר. הדוכסית של בדפורד, אנה מריה ראסל, חברתה הטובה של המלכה,  החלה את טקסי  ה – Afternoon Tea. הדוכסית סבלה מתחושת רעב, בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים והחלה להזמין  לחדרה תה עם צנימים מרוחים בחמאה. חברותיה הוזמנו לההתארח ב Five O’clock Tea, אירוח  אשר כלל כיבוד קל של כריכים קטנים, מתוקים, עוגות קטנות וכמובן לחם וחמאה. המלכה ויקטוריה אהבה גם היא לרקוד. הואלס, אשר החל להיות פופולארי באותה תקופה,  יצר סקנדלים בממלכה. ריקוד צמוד בו הגבר מניח את ידו על מותנה של האישה, לא היה מקובל.  אולם, הרצון לרקוד ביטא את הרצון לחיות, כל המאמצים לעצור את התפשטות הואלס כשלו. במאה ה 19 טקסי התה הפכו למקובלים מאוד בקרב המלונות היקרים (גם באירופה, וגם בארצות הברית). נשים ויקטוריאניות ובני הזוג שלהן, נפגשו אחר הצהריים המאוחרות לתה, לשיחות, ומהר מאוד מפגשים אלו כללו גם ריקודים. המלכה אליזבת ה I, הלא היא ה-  “Dancing Queen”, הואלס “Queen of all dances” , התה, אשר מאז ומתמיד היה המשקה המלכותי ועד היום במאה ה -21. היום מסיבות התה מאופיינות בפן קצת יותר מודרני, אגדתי ונסיכותי. טקסי תה אומנם החלו בסין, אך התפתחו והשתנו מאז, ובהחלט מלווים אותנו עד היום בעולם העסקי והחברתי. טקסים מאופיינים בעדינות, במזיגה, בשתייה, בהכנות, בריקודים, בהנאה גדולה....

הנתחתן? "הראשונה שלי, האחרונה שלי, הכל שלי…" מילותיו של בארי ווייט, נוגנו בחתונתי לפני כ 11 שנה, מיד עם שבירת כוס הזכוכית בתום טקס החופה. החיוכים על פניהם של כל הסובבים, הנישוקים והחיבוקים שליוו את השיר, חרוטים בזכרוני עד היום, ורק המחשבה על אותו רגע מעלה בי את אותו הרגש שחשתי מתחת לחופה. הערב המדהים, בו יוצרים בני הזוג התחייבות לחיים, מלווה בכל כך הרבה רגשות, טעמים, ריחות ומגע. הערב חולף במהירות כחלום ואנו השחקנים הראשיים. אנו נעים בין קבלת האורחים לרחבת הריקודים, בין הרב והכתובה למשפחה, בין הארוחה לחברים ושוב לרחבת הריקודים; הכל מהיר, סוחף, מהמם ועמוס באהבה, בתקוות בשמחה ובתנועה. אנו נעים על רחבת הריקודים, אך למעשה אנו רוקדים על רחבת החיים. מה זה אומר? מי מזמין את מי לרקוד, וכיצד? באיזה יד אוחזים בכוס היין? איך מקבלים את האורחים בכניסה? איך לוחצים יד לאורח? איך צועדים לחופה? התשובות לשאלות אלו יאפשרו לנו לרקוד את חתונתינו ואת חיינו בכלל. מה נאה יותר מגבר שיודע להחמיא לזוגתו במחוות גוף שכמעט ואינה נראית אך צועקת עד לב השמים? מה מעורר הערכה יותר מחתן המכבד ומוקיר את סבו וסבתו לעיני כל? כמה יפה היא כלה המרחפת על רחבת הריקודים ועיניה מלאות אהבה והערצה לבכיר ליבה? הריקוד הראשון לבני הזוג כבעל ואישה, פותח את דרכם המשותפת, ברגע של איחוד, רגע שהוא מעבר למילים, ברגע של רגש, הקשבה ואהבה, רגע של ביחד. בכדי שבן הזוג יוכל לקחת צעד קדימה, בת הזוג צריכה לקחת צעד אחורה, וההיפך. זהו ריקוד החיים ואם נלמד אותו , לרקוד כצוות בהקשבה. לפי המסורת והנוהגים, רחבת הריקודים "שמורה" לזוג שזה עתה נישא, ואין אף אחד אחר רשאי לרקוד על רחבת הריקודים לפני שהזוג ביצע את ריקוד החתונה שלו. בהמשך הערב יכולים הריקודים הבאים להכנס לפרוטוקול הריקודים בסדר הבא: אב – בת, אם – בן, הורי החתן והכלה, הכלה – אב החתן, חתן – אם הכלה, שושבנים עם שושבינות. הריקודים המיוחדים בקבלת הפנים ולאחר החופה הם הרגעים המרגשים ביותר בערב החתונה, הם אותם רגעים שזוכרים לנצח. ריקוד החתונה יחבר את האורחים דרך הרגש, התנועה והמוזיקה לערב קסום שלא...